• c-facebook
Search

איזו זכות נפלה בחלקי

להיות חלק מפעילות בת מצוה מיוחדת ויוצאת דופן של גפן שביב,

תלמידה בחוג שלי,

שכל כך נהנית ליצור בעיסת נייר

והחליטה לחלוק את האהבה שלה

ליצירה מסוג זה

יחד עם בנות מצווה בגילה

מפנימייה במגדל העמק של בנות

המגיעות ממשפחות מצוקה,

פנימיית ׳מגדל אור׳,

שלהן בטח ובטח אין האפשרות להיחשף

לחוג שכזה.

יחד רקמנו פעילות

שגפן העבירה לבנות

ויחדיו הן הכינו מתנות יפהפיות מעיסת נייר

שהן תרומה לילדי בית חולים הדסה.

מזמינה אתכם

גם להיות חלק מתרומה זו

ולתרום למשפחות של אותן בנות

כדי שיוכלו לשרוד את תקופת הקורונה.

מדובר במשפחות מעוטות יכולות,

משפחות מצוקה המטופלות על ידי לשכת הרווחה,

המאותגרות גם כך בימים של שגרה

ובמיוחד בתקופה זו שמאתגרת את כולנו.

מדובר במשפחות שזקוקות לתרומה

כדי שיהיה להן ולמשפחותיהן מזון להכניס לפה וכן קורת גג מעל ראשם.

אם יש לכם האפשרות לתת יד,

כל תרומה מבורכת.

כנסו לקישור

והשפיעו:


https://charity.gofundme.com/o/en/campaign/gefens-migdal-ohr-bat-mitzvah-project




״אני לא יצירתית!!!

מה כבר יכול לצאת מזה!!!״

אלו המשפטים שרצו לה בראש

תוך כדי שהיא יצרה,

אבל בכל זאת היא המשיכה.

תכננה ליצור ינשוף,

תוך כדי התקדמות

פתאום התחשק לה שזה יהיה חתול

וזה בסדר.

זה נפלא.

היא התמלאה השראה תוך כדי התהליך.

ככה זה כשמתמסרים ליצירה -

יש הפתעות נפלאות על הדרך.

אז,

כן!!!

היא הפתיעה אפילו את עצמה!!!

והיא הופתעה לגלות שהיא דוקא כן יצירתית!!!

אז ככה,

כמו בחיים,

כשמשחררים שליטה

ופשוט זורמים

הדרך נעשית בהירה

תוך כדי תנועה

והכל מסתדר בצורה מדויקת

על הצד הטוב ביותר.

לא תמיד צריך לדעת

מה יהיה בסוף.

העיקר להתחיל - בשביל להתחיל,

לנסות בשביל להתנסות

וללמוד על עצמנו תוך כדי התנסות.

המשך חיים נפלאים

שיש בהם

גם קצת אלמנט של אי בהירות

והרבה חוויות והתנסויות חדשות.

ככה מתחדשים,

מתרחבים

וצומחים.


לחשוב שכשהקמתי את העסק בעלי הרים גבה בהפתעה ואמר:

"אבל זה רק עיסת נייר,

ממה תכניסי כסף?"

חחחח....

היום הוא שואל אותי,

"איך אני יכול לעזור לך, שיהיה לך יותר קל?

מה עוד את צריכה?"

למה הוא נוהג כך?

כי הוא רואה איך התשוקה שלי

ללמד יצירה

ללמד ילדים

היא כל כך חזקה

וזה מה שהניע אותי עד הלום.

ההתעקשות

לעסוק במה שעושה לי טוב לנשמה

גם עושה טוב לתלמידים שלי.

ומה אם הייתי מקשיבה לו בזמנו?

ומתעלמת מהקול הפנימי

שאומר לי 'לכי על זה!'?

מה עם כל הילדים?

איך היו יודעים שיש דבר כזה יצירה בעיסת נייר?

איך היו יודעים שזה כל כך כיף?

איך היו מגלים שהם יכולים ליצור יצירות מדהימות?

איך היו מגלים שיש להם סבלנות לתהליך היצירה למרות שלא חשבו בהתחלה?

איך היו לומדים להתמסר לרגע הזה ולעשות מה שצריך עכשיו במקום לחשוב בחוסר סבלנות מתי יסיימו כבר?

איך היו יודעים שיצירה היא דרך נפלאה וכייפית לחיזוק הבטחון העצמי?

אז,

זהו!

אני מכתירה את עצמי כשליחה.

אני פה בשביל הילדים של היום,

המבוגרים של המחר.

מתרגשת לסיים עוד שנה מהממת עם ילדי החוגים

ומתקדמת בצעדי ענק אל עונת הקיטנות.

יייייישששששששש!!!!!