לחשוב שכשהקמתי את העסק בעלי הרים גבה בהפתעה ואמר:
"אבל זה רק עיסת נייר,
ממה תכניסי כסף?"
חחחח....
היום הוא שואל אותי,
"איך אני יכול לעזור לך, שיהיה לך יותר קל?
מה עוד את צריכה?"
למה הוא נוהג כך?
כי הוא רואה איך התשוקה שלי
ללמד יצירה
ללמד ילדים
היא כל כך חזקה
וזה מה שהניע אותי עד הלום.
ההתעקשות
לעסוק במה שעושה לי טוב לנשמה
גם עושה טוב לתלמידים שלי.
ומה אם הייתי מקשיבה לו בזמנו?
ומתעלמת מהקול הפנימי
שאומר לי 'לכי על זה!'?
מה עם כל הילדים?
איך היו יודעים שיש דבר כזה יצירה בעיסת נייר?
איך היו יודעים שזה כל כך כיף?
איך היו מגלים שהם יכולים ליצור יצירות מדהימות?
איך היו מגלים שיש להם סבלנות לתהליך היצירה למרות שלא חשבו בהתחלה?
איך היו לומדים להתמסר לרגע הזה ולעשות מה שצריך עכשיו במקום לחשוב בחוסר סבלנות מתי יסיימו כבר?
איך היו יודעים שיצירה היא דרך נפלאה וכייפית לחיזוק הבטחון העצמי?
אז,
זהו!
אני מכתירה את עצמי כשליחה.
אני פה בשביל הילדים של היום,
המבוגרים של המחר.
מתרגשת לסיים עוד שנה מהממת עם ילדי החוגים
ומתקדמת בצעדי ענק אל עונת הקיטנות.
יייייישששששששש!!!!!